טובה גדולה עשו עִם עַם ישראל מחלקי הפרשיות, שהפרידו את פרשת ‘וארא’ מפרשת ‘שמות’ – שכן לולא עשו כך, כל יהודי שמקשיב לקריאת התורה היה משפשף עיניים בתדהמה כשהיה קורא את הפסוקים הבאים:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’.
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

רק רגע (חושב היהודי לעצמו) – לא קראנו לפני כמה דקות את אותו דבר?! ואכן, דפדוף קצר לאחור מעמיד אותו מול הפסוקים הבאים בפרקים ג-ד:

(ג, ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.
(ז) וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

אבל מבט נוסף בסיומי שני הקטעים האלה גורם ליהודי לגרד בראשו במבוכה: באחד כתב שהעם לא שמע אל משה – ובשני כתוב שלא זו בלבד שהוא שמע, אלא שהוא אף קד והשתחווה בתודה! קראו עוד ⇐

באמצע פרק ד מתנוססת לה אחת החידות המקראיות הגדולות ביותר – פרשיית “חתן דמים” הקצרצרה…והאניגמטית. למרבה המבוכה, הפרשייה הזאת משובצת בתוך פרשייה קצרה שנראית על פניו פשוטה ותמימה – אבל במבט שני מתגלות בה בעיות מוזרות להפליא. 
אז הנה פסוקי הפרשייה כולה – וכדי לחסוך זמן ומקום כבר שיבצתי את השאלות בגוף הטקסט (לטובת גרסת הפ”ב נטולת העיצוב סימנתי את השאלות ב: ~):

(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.
(יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. ~והרי לפני שנייה משה כבר הודיע ליתרו מיוזמתו שהוא שב?!~
(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו ~בניו?! והרי רק גרשם נולד עד כה!~ וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר ~מה זה משנה?!~ וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. ~אחרי שהוא כבר שב למצרים?!~
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה ~בלכתך?! הוא כבר שם!~ רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים ~קודם דובר על “אותות”~ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. ~בפרק ג הופיע נימוק אחר: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ”~
(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ ~ולא שה’ חיזק את ליבו~ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

מה לדעתכם תהיה התשובה לכל השאלות האלה?… קראו עוד ⇐

כידוע, החלוקה של התורה לחומשים היא די עתיקה, אבל לא מספיק ברורה: המעבר בין שמות לויקרא הוא הדוגמה הברורה לכך שאולי החלוקה לחומשים היא רק ‘הצעת הגשה’, כמו החלוקה לפרקים (ויקרא נפתח ב”וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה” – ללא הסבר מי קרא – ורק אז ‘נזכר’ הכותב להוסיף “וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו…”) ובמקור כל התורה היתה ספר אחד, “תורת משה” כמו שהוא נקרא בתנ”ך. 
החומש היחיד שנראה בבירור כחומש נפרד הוא דברים (ואולי הוא-הוא “תורת משה”?…), שנפתח בצורה חגיגית ב”אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן…” – מילת הפתיחה “אֵלֶּה” ולא “וְאֵלֶּה” מדגישה שמדובר במשהו חדש (למרות הקושי המעניין שהעלו האחרונים איך ליישב את זה עם דברי המדרש “ואלה – פסל את הראשונים” – וכתבתי על זה כאן), ואם נוסיף לכך את העובדה שהפתיחה לספר מחזיקה לא פחות מחמישה פסוקים, ברור שדברים לפחות הוא חומש חדש לגמרי. קראו עוד ⇐

עדכון #2 – 23/10/2025

אחד הפסוקים החידתיים בפרשת נח הוא “וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים” (ח, י) – מה הכוונה “עוֹד… אֲחֵרִים”, והרי לא נאמר קודם שום דבר שנוגע לשבעה ימים כלשהם!
החידה הזו מצטרפת לשאלה הידועה על סיפור העורב – אנחנו רגילים כל כך ל”דמותו” שהועצמה במדרש עד שאנחנו שוכחים שהוא מוזכר בסיפור סה”כ פעם אחת ויחידה (!) בפסוק ז, וגם זה בצורה מקוטעת, כפי שניתן לראות מההשלמה המתבקשת בתרגום השבעים: “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב…” :

הפתרון לשתי החידות הוא כנראה שחלק מסיפור העורב הושמט – בשל השילוב שביצע העורך בין גרסת ס”כ לגרסת ס”י – ובסוף החלק שהושמט הופיע כנראה משפט כמו “וַיְיַחֵל נֹחַ שִׁבְעַת יָמִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ…”. ראיה עקיפה לכך היא שבעלילות גילגמש מופיעה גרסה ‘מלאה’ יותר ובה הגיבור שולח יונה וסנונית אך אלו שבו אליו, ואז הוא שולח עורב שראה כי יבשו המים, ולא שב.

קראו עוד ⇐